עינת נולדה בישראל בכ"ה באב תשל"ו (21.08.1976). נולדה לבת קיבוץ זיקים, תמי, ולבן אשקלון, מוטי. נכדה למייסדי הקיבוץ מצד האם, ולראשוני אשקלון מצד אביה. תינוקת יפהפיה, אשר גדלה לבחורה משגעת. גדלה בזיקים, התחנכה בבית ספר יסודי בכרמיה, ובתיכון "שקמה" ביד מרדכי.
"היה לה מבט מיוחד על החיים", מספרים ההורים, "ומה שראו עיניה לא ראו אחרים. והעיניים כל הזמן הביטו, והראש כל הזמן חשב.
אנו אומרים, לעיתים שרים, ש'לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו', אך במקומותינו אנו מוסיפים: יש שם אשר נתנה לו עינת. כך בבית הילדים בקיבוץ שם עבדה בימיה האחרונים, כך עם חברים, כך עם משפחה. וכך הייתה כרמית לדובון, מרב למרביס, יערה לסיגי, נולה ופרילי הם נילי ועמרי ועוד. לוני, רודריגו ומנוגי, כל אלה ועוד רבים נוספים, בחיבה אין קץ, מתוך ראיית הטוב והיפה שבכולם. כך שאם לא זכית ולא קיבלת שם 'עינתי' טיפוסי, מן הראוי היה שתבדוק עצמך טוב טוב…"
עינת הייתה דקת גיזרה, כמעט שברירית, כמעט ילדה, מראה שבהחלט הסתיר את העוצמות שהיו חבויות בה. עוצמות אשר באו לביטוי בלימודים, עקשנית, מתמידה ומצליחה; בעבודה, לא עושה הנחות לעצמה; בשירות הצבאי בחברון; בטיול לאמריקה.
באמריקה עינת מצאה עבודה, להרוויח ממון להמשך הטיול, ועד מהרה הגיעה עם מכונית הגלידה שלה לאתרי עבודה מרוחקים כל כך, שאפילו המכסיקנים הרימו גבה כשהופיעה שם. אך לאחר מכירה אחת הם נהיו חברים, היא מילאה ברוחב לב את גביעי הגלידה והם העניקו טיפים מלוא החופן. ימי חייה של עינת, על אף היותם רצף של אור ואהבה, לא היו הפלגה על מי מנוחות. עברו עליה תקופות לא קלות, אולם היא ידעה תמיד להפנות חרטום אל מול הגלים הסוערים, לפתוח מלוא מנוע ולהמשיך לחתור, ידה האחת אוחזת בהגה והשנייה – בעוז, אחיה.
עוז צעיר מעינת בארבע שנים, והיחסים ביניהם היו כמעט כשל תאומים. הם דיברו עם העיניים, צחקו בלי לדבר, הרגישו אחד את השני, וידעו הכל בלי לספר.
קשרים מיוחדים היו לעינת עם הוריה. עם אבא, כמו שרק בת כזו ואב כזה יכולים להיקשר, ועם אמא, כמו שרק שתי חברות טובות יכולות להיות.
בסוכות תשס"ה יצאה עינת לנופש בסיני.
במוצאי שמחת תורה, כ"ג בתשרי תשס"ה (07.10.2004), פוצץ מחבל-מתאבד מכונית תופת בכניסה למלון "הילטון טאבה". בפיגוע נהרס חלק גדול מהמלון, ונפגעו אורחים ועובדים רבים. 31 אנשים נהרגו במקום, ביניהם תשעה ישראלים.
כשעה וחצי אחרי הפיגוע פוצץ מחבל מכונית תופת בראס א-שטן שבסיני, שם נהרגו עוד שלושה ישראלים, ביניהם עינת.
בת 28 במותה. עינת הותירה הורים, שלושה אחים – עוז, אסיף ועידן, ומשפחה גדולה אבלה ואוהבת.
הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ זיקים. על מציבת האבן של עינת נחקק: "נוגהת באהבה". המילים נבחרו על ידי לאה אחות האב, והן תיאור אמיתי של עינת – מגעה ענוג, אורה רך, ואהבתה רבה.
כתבו ההורים: "עינת היא ארץ ישראל, היפה והחמימה, הנועזת והעקשנית, הסקרנית והתמימה. תוכה כברה, ואין בה פוזה.
כולנו משפחתה, כולנו ממשיכים לחיות והיא בינינו, אומרת, צוחקת, מציגה, מחקה, אופטימית ללא תקנה…
אנחנו לא סתם נזכור אותה. אנחנו פשוט לא נשכח אותה".תם נזכור אותה. אנחנו פשוט לא נשכח אותה".